דף הנצחה לגור רות

חברי הטובים.
נכתב “כי מעפר באת ואל עפר תשוב” משפט שמביע את אפסותו וחדלונו של האדם. על האד ם לזכור כי הוא יצור זמני,
עשוי בשר ודם. הבנתי והפנמתי את המשפט בתקופה האחרונה של מחלתי,מה אנחנו ביחס ליקום שמתקיים מזה מיליוני שנים. השנים
שהוקצו לנו הן כגרגר אבק הנישא בזמן ביחס לגדולת הזמן ואני כנראה בניגוד לגודל הפיסי שלי הייתי גרגר זעיר מאוד.
ניתנה לי הזכות לעבור תהליך פרידה, להבין ולקבל שהגעתי אל קצה הד רך, ניתנה לי הזכות לחיות 76 שנה. חיים שלמים
ומלאים, ילדות צוהלת בחולותיה של העיר חולון, עם שני הורים מסורים ודואגים ואחות קטנה ויפה, והכל בצל היסטוריה מדהימה של תקומת העם היהודי בארץ ישראל.
בחרתי בחירה נכונה וטובה בחיי )למרות שהבנתי כבר מזמן שלא בטוח שיש לנו חופש בחירה( ואחת מהן לחיות במקום המופלא הזה שנקרא “נחשולים” ש מורכב בעיניי מ אחת הקהילות המופלאות שיש, קהילה מלאת אהבה וחום אנושי. התברכתי במשפחה מופלאה עם שלושת הילדים שלי
)שלושת ההונים( גדולים פיזית, רגישים, יפים ומסורים, עם חכמת חיים מופלאה, שמכל אחד מהם למדתי והתפתחתי בזכותם עד יומי האחרון. עם ארבעה נכדים מקסימים שהביאו לחיי חום, אהבה, שמחה גדולה והרבה ברכה, ולא נקפח את מרק שהתגלה כגרוש המושלם.
התברכתי בחברים מיוחדים ומסורים ללא תנאי, שנתנו לי את הכוח, התמיכה והחדווה להיות מי שאני היום, ובקבוצת חברים שמחוץ לקיבוץ שהביאה אור גדול לחיי, חכמת חיים עמוקה והרבה חמלה.
אנחנו במשפחה מדברים הרבה בפתיחות על הרגע האחרון. כמה כאב יש לי על הצער שאני גורמת לכם, היום אני מבינה איזה משמעותית הייתי בחייכם ובחיים של חבריי. ולמרות הצער שבדבר, איך אומר עמית, “זה מה שיש כרגע ועם זה צריך להיות”. כל שנותר הוא להשתדל לחיות עד כמה שניתן
ולחזור לשגרת החיים שהיא חזקה יותר מכל דבר. אני עוברת תהליך של כליה אט אט, כואבת ומשתדלת לטרוף כמה שיותר תרופות רק לא לסבול. הבית מלא אורחים ומבקרים, חברים שדואגים מאוד, ואני חווה עכשיו מין תהליך של חזרה גנרלית לשבעה שלי, שבה מדברים אלי ולא עלי.
דברו וציחקו, אני רוצה לשמוע למעלה רק צחוקים עלי. מאחלת לי שבאחד הלילות אלך לישון ולא אתעורר, כך אחסוך לי כאב וצער לכם.
אני יודעת ומאמינה שתמיד אשב אצלכם באיזו פינה חמה בלב.
חיבוקים לכולכם,
אוהבת,
רות.

איך נפרדים ממך אמא?
איך נפרדים מאמא שהיא חברת נפש?
ממך, שחייך היו שלובים בחיי, בחוטים דקים, שקופים, אבל בלתי ניתנים להפרדה…
30 שנה מאז שעזבתי את הקיבוץ, ועדיין את רוב סופי השבוע שלי ביליתי איתך, לצידך. בבישול משותף, בארוחות ערב מלאות כל טוב,
בשעות של ישיבה במרפסת לשיחות נפש.
מתי שהוא, אחרי שבחרת להתגרש ונפל הקונספט הזה שהורים מנסים להחזיק בו, להראות לילדיהם שהכל מושלם, החלטתי להתחיל
לראות אותך כבנאדם, לפני שאני רואה בך רק את אמא שלי, ומאותו הרגע השתנו קצת התפקידים והפכנו אט אט לחברים טובים,
במידה רבה זה היה סידור טוב יותר מלהיות רק אמא ובן, משהו שלא תמיד עבד לנו הכי טוב.
ואז לאט לאט נחשפתי אל המכלול של כל מי שאת, אל הספקות, הקשיים, הפחדים.
ראיתי את הפער בין איך שראית את עצמך, לבין הבנאדם שהפכת להיות עבור האנשים סביבך. ראיתי מה שלך לקח עוד הרבה שנים
לראות, שרק הנוכחות שלך, רק מי שאת, זהו דבר משנה חיים עבור כל כך הרבה אנשים סביבך, שרק הידיעה שרות גור חיה וקיימת
בעולם הזה, הפכה את חוויית החיים של כל כך הרבה אנשים להרבה יותר קלה ואפשרית.
כמו הרבה הורים אחרים, כשאתה לא מצליח לשחרר עד הסוף את הילדים שלך, לתת להם לעוף בכוחות עצמם, משהו בהם תמיד נותר
סביבך, קרוב אליך, לטוב ולרע. כך התנהלנו סביבך ולצידך, שלושה ילדים מול אימא דומיננטית, אוהבת אהבה חסרת גבולות, אבל לא תמיד רכה ומאפשרת, גם הרבה ביקורת הייתה שם בינינו, אבל לפחות איתך, הכל היה על השולחן, לא היה עיסוק במה נעים או לא נעים שיידעו, רק בשיח,
שיהיה כן, שיהיה ישיר, ששום דבר לא יישאר חנוק עמוק בלב. והיה את הבית, הבית שהפך לבועה מגוננת עבור כל כך הרבה
חברים וחברות, בית שהוא ביטוי לכל היופי שהיה בך, היצירתיות, האסתטיקה הגבוהה, הנתינה האינסופית, הרצון ליצור מקום רך ונעים שיאפשר לכל מי שנכנס אליו להיות מי שהוא עצמו. כמה חוויות ושיחות ומפגשים ואירועים זה לקח עד שלאט לאט גם את הצלחת
להבין עד כמה את משמעותית לכל כך הרבה אנשים. עד כמה את מצליחה לשנות את חייהם בדרכך הקשובה והמאפשרת. לא איזו גורו גדול של תובנה, אלא יותר של תבונה עמוקה ושקטה, של יכולת הקשבה והכלה.
בתקופה האחרונה זכית במתנה שרובינו לא זוכים לה, לסיים את חייך בידיעה ובתחושה אמיתית, שהקיום שלך נתן ערך לכל כך הרבה
אנשים, אחד אחד הם עלו לרגל, חלקם דיברו, חלקם כתבו, שיתפו אותך במשמעות של הקיום שלך עבורם. הבהירו לך שרק הידיעה
שאת שם, יושבת בגן העדן הקטן שיצרת, מוקפת ג’ונגל של צמחייהופרחים, רק הידיעה שהפינה הזו קיימת בעולם, הפכה את הקיום
עליו לנסבל יותר.
וכמו שבדרכך הבלתי מתפשרת לימדת כל כך הרבה אנשים איך לחיות, ככה בשנה האחרונה לימדת אותנו איך כדאי למות, בהכרה
מלאה, בתודעה גבוהה, בהסתכלות בהירה ובאסירות תודה על כל מה שנוכח בחייך. ושוב, דבר לא נשאר לא מדובר, כל הסידורים
והבירוקרטיה, ולדעת מה תרצי ואיך תרצי. ובכוחות עצמך יצרת לעצמך את תהליך העזיבה שלך את העולם. כל מה שנותר לנו היה
למלא אחרי מה שביקשת, וכמו תמיד, בדרך שלך להקל על עצמך, הקלת על כל מי שהיה סביבך.
איך נפרדים מאמא שהיא חברת נפש?
זהו שלא, אין באמת צורך.
ההוויה שלך, התמצית, חיה ונושמת בתוכי, בלתי ניתנת להפרדה.
אני רק צריך להיות קצת קשוב ומיד קולך מהדהד בתוכי,
אולי בגלל זה, זה מרגיש שלא באמת הלכת לשום מקום,
את ממש פה מבפנים.
בסוף אנחנו הוויה שלמה, לא הגוף הפיזי שלנו.
בסוף, המשמעות שלנו היא מי היינו עבור האחר, שנושא אותנו
בקירבו.
תודה שלימדת אותנו איך כדאי לחיות,
תודה שלימדת אותנו איך אפשר למות,
אוהב אותך, אימא שלי
עמית