29.3.1970-26.9.2024
פרידה מיריב / וולי / חבר ואח
קבוצת הווטס אפ של כיתת ימית מתמלאת הודעות. התרגלנו לימי הולדת ולאחרונה גם פרידות מהורים. אבל מה זה שייך עכשיו? איך פתאום זה תמונות וזכרונות ממי שהוא אנחנו? כמו סרט ישן וחצי דמיוני, עם פסקול של שנות השמונים.
כמו סרט ישן על ילד עירוני שמגיע לקיבוץ בכיתה א’ או ב’. גבוה, מתולתל ובישן. עם חיוך קטן, גוף גדול וחזק ולב עדין וטהור.
לכתוב את כל המילים היפות מרגיש כמו הספד, אבל המילים הטובות תמיד סבבו אותך. גם כשהיית. תמיד אהוב. איש גדול עם לב רגיש ושביר.
צנוע ומצטיין בכל התחומים. חבר אמת. אהוב על כולם. אף פעם לא נקלע לעימות. תלמיד מעולה, ספורטאי מוכשר, כדורסלן מחונן. שיחקנו על מגרש הבלטות הישן של נחשולים. קלעת 50 נקודות וכולנו היינו מוסיפים 2 כל אחד. טניסאי מצוין, שוער הפועל נחשולים בכדורגל.
היית מחובר למוסיקה וקצב. זוכרים אותך גורר עם גיא את הצ’לו הענק, שר בטבעיות סולואים בהופעות של הכיתה, ושורף את הרחבה בצוותות האזוריות לצלילי שנות השמונים העליזות.
התמונות בקבוצה נאספות.
תמונות מימים יפים בבית ספר, בשיעורים, בדשא ובמפגשון.. בטיולים השנתיים. תמיד עוזר, סוחב. אף פעם לא מתלונן או כועס. בננצ’יק חזק. כל אשכול של מעל 50 קילו נוחת כמו שצריך על הכתפיים החסונות.
תמונות מההפלגה של הכיתה ליוון בשנת 88. שיא של נעורים, שמחה, חברות ואחווה. ים, חופים, צחוקים, מוסיקה, חופש, שתייה וריקודים.
זוכר שלמרות האזהרות והאיסורים שכרנו טוסטוסים ברודוס, התנגשנו בקיר הזכוכית של שדה התעופה והחלקת בווירטואוזיות בדרך לעמק הפרפרים? כשרותי חבשה לך את הפציעה מישהו ניסה לחרטט סיפור, אבל ביטון אמר: “הוא לא לקח את הסיבוב”.
התמונות שלך מקרינות אושר, בטחון ויופי של מי שידענו שיכבוש את החיים. אח”כ הלכנו כל אחד לדרכו ושום דבר כבר לא חזר להיות כמו שהוא.
בסוף ספר המחזור שלנו כתבנו מילים של שלום חנוך –
“וכשהקיץ שוב ישהה כאן
כבר לא ימצא אותנו
כהרף עין עבר הזמן
איש לא השגיח בנו
נראה שעוד לא מצאנו
נראה שעוד לא הגענו
עוד לא מצאנו”
ובעיניים הטובות שלך, אפשר היה תמיד לראות את הלב הענק, הרגיש והרך. איש עם גוף גדול ובתוכו נפש רגישה ואהובה. אין מישהו, שלא התחבר ברגע לאנרגיה הנעימה שלך. תמיד בגובה העיניים, מכבד וקשוב. איש מיוחד ומתוק, שרוצים לחבק. אוהבים אותך כל כך, מקבלים את הבחירה שלך ומקווים שמצאת את השקט שחיפשת.
כיתת ימית
עכשיו זה הפוך –
אצלנו הרעש
ואצלך שקט.
לפעמים המוות
הוא לא הדבר הכי מאיים בחיים.
לפעמים כל רגע
הוא סבל שאי אפשר לשאת.
הים נשאר. החצבים.
השמיים פתוחים
כמו השאלות.
ואתה נפתרת.
