דף הנצחה לוולף פנחס

25.3.1942-27.6.2025
קורות חייו
אבא שלנו האהוב נולד בשנת 1942 לפני 83 שנים, בשכונת קופה-קבנה שבריו דה-ז'נרו ברזיל. הוריו היו זוג מהגרים שנפגשו על סיפון אניית נוסעים בדרכם לברזיל: אביו פאולו, שברח מברלין בשנת 1938, ואמו מרטה, שהיגרה מיוון באותה השנה. אמו של פנחס נפטרה ממחלה פתאומית כשהיה בן חצי שנה והוא נותר בן יחיד לאביו, שנישא בשנית. בהיותו בן 11 עזב את הבית לפנימייה צבאית בברזיל בגלל יחסיו הקשים עם אמו החורגת. עד גיל 14 הידרדרו היחסים עד כדי ניתוק מוחלט.
בגיל 15 קיבל לבדו לראשונה החלטה משנה חיים, וביקש מאביו רשות לעזוב את ברזיל ולעלות ארצה. כך עלה עם קבוצה של נערים ונערות מתנועת השומר הצעיר ביולי 1957 ונקלט בקיבוץ עמיר שבגליל, שם למד במוסד החינוכי עם בני הקיבוץ, שם לחוף ירדן פגש לראשונה חופש מוחלט וחוסר פורמליות ישראלית מחוספסת והיה מוקסם מעצמאות משכרת אחרי חינוך נוקשה לו הורגל בילדותו בברזיל.
קשיי השתלבות בלימודים בשל פערי שפה הביאו לכך שחיפשו עבורו כיתת עולים ופנחס הועבר לקיבוץ להבות הבשן, שם השתלב בכיתת עולים בקבוצת 'אחווה' עם נוער שעלה מארצות רבות. בלהבות הרגיש לראשונה חלק ממשפחה, למד קרוא וכתוב בעברית, עבד על העלמת המבטא הפורטוגזי, נפרד מהשם רוברט, היה ספורטאי וכדורסלן מצטיין, אימץ כלבה וטיפח סוסה. בכישורים ובחושים מחודדים עשה הכל כדי להידמות לבני הקיבוץ הצברים. בקבוצת 'אחווה' התחבר לברית עולם עם אבי נחום, חברו הטוב מהקבוצה ובזכות תחבולה שירקמו כעבור כמה עשורים, ביתו של אבי, ענת, תינשא לליעד והשניים הפכו למשפחה וחלקו נכדים משותפים. בתום תקופה קצרה בלהבות, שוב התמודד פנחס עם עקירה, כשהקבוצה הועברה לקיבוץ געתון – שוב נקלט במשפחה מאמצת ושוב הכיר מחנכים חדשים, פנחס עבד כרועה בקר וגידל יונים וכלבים; לימודים פחות.
בשנת 1959 התגייס לגדוד 50 בנח"ל המוצנח, שם נפצע בצניחה לילית לתלם בשדה חרוש. אחרי השחרור מהשירות החל לחפש את דרכו. עם כמה לירות בכיס, החליט באומץ לא לחזור לקיבוץ. פנחס הגיע לתל אביב וישן בתחנה המרכזית, עד ששמע על הזדמנות לעבוד על טרקטור באזור ים המלח. משם התגלגל למגורי קבע בערד, בה גר תקופה באוטובוס ואחר כך במלון ערד, עבד כמפעיל ציוד כבד, חפר את קו הטלפון למצפה רמון, חיפש נפט בהרי יהודה ופרץ את הדרך למצדה. באחד מערבי הריקודים בערד פגש את אסתי אהבת נעוריו – נערה בת 15 שצעדה לצדו מאז במסירות ובאהבה באשר הלך כל חייו.
במלחמת ששת הימים לחם כאיש חיל הנדסה בסיני, כשהיה כבר אבא טרי למעין, ובסיומה של המלחמה החל לעבוד במפעלי ים המלח. עינת נולדה אחרי כמעט שלוש שנים, וכשפרצה מלחמת יום כיפור שוב לחם בתעלה וחווה תקופה קשה, רגשית ופיזית. המלחמה הייתה משבר וזעזוע לאומי ואישי ופנחס החל לחשב דרכו מחדש.
תמיד נמשך לחזור לחיות במסגרת קהילה קיבוצית כמו זו שקלטה אותו כשעלה לארץ, אז החל בחיפוש אחר המקום המתאים. אחרי חיפושים בחר בבית נחשולים שליד הים. תמיד סיפר שנכנס עם עמוס יצחקי לנחשולים, ראה על המדשאה מול הים מטפלת עם קבוצת פעוטות והחליט שזה המקום. בשנת 1977, כששונית בתו השלישית, הייתה תינוקת בת 7 חודשים, עברה המשפחה לנחשולים. ארבע שנים מאוחר יותר, נולד בנחשולים ליעד, הבן המיוחל ופנחס המאושר עלה לסילו שליד המוסך להודיע על החדשות הטובות.
בראשית הדרך בחייו החדשים בנחשולים הצטרף פנחס לצוות המוסך ושם עבד כשמונה שנים. בו בזמן, נרתם להדרכה במערכת החינוך וליווה את בני ובנות כיתת נופר. במקביל, יצא עם כישוריו האוטודידקטים המופלאים ללימודים מסודרים בסמינר אפעל ושם שקע כולו בעולם מלא תוכן, סקרנות ועניין, חקר את תולדות נחשולים והעמיק בכל פרט היסטורי בסיפור הישוב.
שלושים ואחת שנים השקיע אבא את כל כולו כמנהל תחום האחזקה בקייט נחשולים, שלימים הפך ל'בית הארחה' נחשולים ואחר כך 'מלון נחשולים'. במרוצת השנים התחלפו עובדים, התחלפו מנהלים, סופחו, נבנו ועוצבו חדרים נוספים ואף נבנו חדרי בוטיק חדשים. ופנחס ידו הייתה בכל.

בשנת 1992 החליט פנחס לצאת להרפתקה חדשה ואסתי עם שונית וליעד יצאו אחריו לשליחות חינוכית בארגנטינה מטעם 'הבונים דרור' והסוכנות היהודית. פנחס היה שליח וליווה בני נוער בכל רחבי ארגנטינה וחינך לקראת עליה והגשמה ציונית בישראל, שם הפגין שלוש שנים את יכולתו למשוך אחריו בהתלהבות צעירים ולחנוך אותם; שם הרגיש שהוא מחזיר תודה כשהוא ממלא את שליחותו כמו אותם מדריכים ומחנכים שפגש בתחילת דרכו בקיבוצים כשעלה ארצה ושהיו עבורו דמויות משמעותיות ומצמיחות. חלק מהנערים האלו חיים עד היום בישראל והקימו בישראל משפחות.
כשחזרה המשפחה ארצה, החל פנחס להוביל בנחישות המאפיינת אותו את אתגר תהליך ההפרטה בנחשולים וזכה לראות את הצמיחה הדמוגרפית של הישוב, את תנופת חזרת הבנים ואת ההתפתחות שהגיעה בעקבות כך.
אנחנו, שגדלנו אתך אבא, ספגנו יום-יום מכל מעשי ידיך ואימצנו לחיינו את הערכים שהיו המצפן שלך.
אז מי אתה עבורנו אבא יקר? איש עם לב ענק, שבכל ארוחת שישי תמיד היו בביתנו אורחים, לרוב צעירים ללא משפחה עוטפת. בכל שלב זכור בחיים הצטרף למשפחתנו נער שאימצת ונתת לו בית.
איש שמחובר למורשת ולהיסטוריה של העם היהודי, אוהב הארץ, הנחלת לנו את ידיעת ואהבת הארץ דרך אין ספור טיולים וסיפורים מרתקים וידע רב, כשהיינו ילדים ואחר כך גם עם הילדים שלנו. כל אירוע או בת/בר מצווה הפכו להפקה שלך ושל אמא, עם הפעלות ועזרים שדרכם דאגת לחבר את כולנו למקום הזה. בחגים דאגת לתת ביטוי לערכי החג ולמסורות בדרכים הכי יצירתיות. איש שמצא זמן להכל: לרכיבת אופני שטח, לצלילה ושחיה, לדייג, לכדורסל, לצפייה בכדורגל – אוהד ברזיל כמובן, ללמידה ולהעמקה רוחנית, לקהילה ולעבודה.
הילדים שלנו זכו בסבא מהאגדות. לא ניתן לבקש סבא יותר גאה, אוהב ופעלתן, מלא בחיים ובהפתעות. לא מוותר על אף הזדמנות לייצר פעילות כיפית, חוויה והרפתקה משותפת. והם החזירו מצדם אהבה ותשומת לב והיו גאים להיות 'של פנחס'.
למדנו ממך על הורות שהאמינה תמיד ביכולותנו, על כוחה של משפחה כשהיא מלוכדת ותומכת, על חמלה, על התמדה, דבקות במטרה, אכפתיות לבני אדם, לקולגות העובדים אתך או לכפופים לך; למדנו חריצות ועשייה, נחישות ושאיפה להתפתחות מתמדת ושחשוב להמציא את עצמך מחדש בכל פרק חיים.
בשמונה השנים האחרונות התמודדת בגבורה עם מורכבות בריאותית הולכת ומקצינה. לא ויתרת עד הרגע האחרון על הנאות החיים, על ביקורים בים, שמחת במשפחה ובנכדים; הקפדת על נוכחות בארוחות ערב שישי המשפחתיות גם כשזה היה כבר לא קל עבורך; המשכת להגיד לאמא בכל יום כמה אתה אוהב אותה מגיל 15 ועד הימים האחרונים – 63 שנים של מסע משותף.

בהרט (ברק המסור) טיפל בך באהבה ובעדינות, שמונה שנים קשוב לכל צרכיך, מכיר אותם טוב ממך. ברק – אנחנו אוהבים אותך ואומרים לך תודה על כל השנים שסעדת באהבה ובחמלה את אבא. נבקש להוקיר תודה גם לנאוה לביא המלאכית המעשית שהוקפצה אלינו הביתה לא פעם, הדריכה ונסכה ביטחון בזמני מצוקה קריטית. נאוה את אויר לנשימה בסיטואציות האלה.
אמא הגיבורה ליוותה ואהבה אותך בכל שלב ולא הרפתה, עד שאתה בחרת להרפות ואנחנו כיבדנו את רצונך. כמו כל דבר שעשית בחייך, גם עזבת בדרכך: אתה מחליט מתי ואתה מחליט איך. נתת לנו יומיים וחצי להגיד מילות פרידה, לחבק וללטף, להקל כאב ככל שניתן. לפנות ערב שישי יצאת לדרכך כשאנחנו סביבך. לארוחת ערב שבת ישבנו שלשום לראשונה בלעדייך.
ליעד מאמין שריחפת מעלינו. בודק נוכחות.

אבא אנחנו אוהבים אותך, גאים להיות ילדיך ומבטיחים לשמור פה על אמא
מעין, עינת, שונית וליעד

דברים שליעד כתב והקריא בהלוויה של אבא
אבא שלי זה פנחס וולף … בהמון גאווה אני תמיד אומר את המילים הללו אבא שלי זה פנחס וולף … אבא שלי … ניהלת את המציאות שלך בשתי מושכות … קצת כמו בורא עולם … ביד אחת גזר ביד השנייה מקל, אבל לא סתם מקל, מקל עם ברזל בקצה, אפשר להגיד שזה היה פטיש גדול … וכאשר משהו או מישהו לא התיישר, היית מיישר אותו כמו חרש ברזל נחוש וכישרוני. דופק, דופק, דופק … עד שמתיישר. הפטיש שלך היה מיוחד … הוא היה מורכב ממילים … מהמון מילים … מהמון שיחות נוקבות כמו מים שחוצבים בסלע, לאט לאט בסובלנות … "אתה מבין אבל למה אני אומר לך את זה?" תמיד היית שואל … "או שאתה לא מבין?" "כי אם אתה לא מבין, אז כל השיחה הזו לא שווה כלום …" היית אומר תמיד. "… וגם תסתכל לי בעיניים כשאני מדבר איתך" היית אומר לי תמיד … ואני לא הייתי מסוגל להישיר מבט אליך לפעמים, כי הסתנוורתי מהגודל והעוצמה שיש בך. אני כל כך גאה שאתה אבא שלי… כל כך גאה…. היו לך שני משפטים שהיו מזוהים איתך תמיד וכולם מכירים: הראשון: "החיים זה לא פיקניק" והשני: "אין תלונות" לקראת הסוף השתמשת יותר ויותר ב"אין תלונות" למרות שהרגשת רע … אמרת לי תמיד: "ילד … אין תלונות". אני זוכר שהיית נח לפעמים בצהריים במיטה כשהייתי ילד … והיה אסור להפריע לך היית משאיר את המוטורולה של המלון על השולחן "… ורק אם קוראים לי תעיר אותי" , ביקשת. אז הייתי יושב בהאזנה ומחכה ומחכה … לפתע קולה של חנה קרן או תמי יצחקי היה בוקע מהמכשיר: "פנחס למשרד … פנחס למשרד" באותו רגע הייתי מתמלא שמחת חיים, רץ אליך ומעיר אותך … "אבא, אבא, יש תקלה במלון", היית קם בשנייה כאילו לא ישנת, נועל נעליים ואומר לי: "בוא ילד!" ואני הייתי כל כך שמח כי ידעתי שהרפתקה משותפת לפנינו. הולכים לתקן תקלה ביחד רק אני ואבא שלי נגד כל התקלות. אולי נשחרר איזה תייר שנתקע בחדר או נסדר איזה מזגן שהפסיק לקרר, מה זה משנה, אני עם אבא שלי ואבא שלי יכול לתקן הכל! לפעמים, אחד התיירים היה מוציא איזו מטבע, לתת לנו טיפ, ואני הייתי מתבייש לקחת. "תיקח" הפצרת בי תמיד, "עבדת בשביל זה, לא? אל תתבייש זה שלך …" אחרי כמה תיקונים היית שואל אותי: "נו כמה יש לך? יש מספיק לפלאפל?" אז הייתי מושיט את ידיי לפנים ומראה לך, אז היית אומר: "כן. יש ילד בוא ניסע, אבל רק לפני שניסע, בוא נקרא לחבר'ה של נופר". ואני הייתי קצת מתעצב … כי עכשיו אחלוק את אבא שלי עם אחרים … אבל כך פעלת, אהבת גם אותם וגם להם דאגת כמו לילדיך … קיבלת סיפוק גדול מהעבודה במלון כמנהל אחזקה במשך 35 שנה אבל את הסיפוק האמיתי קיבלת מהחינוך הבלתי פורמלי, ריכוז כל נושא החוגים וליווי שנות בר מצווה )במיוחד כיתת נופר(. בין היתר, גם נהגת ללוות ולהדריך את טיולי המתנדבים ברחבי הארץ, ואני הייתי שמח וגאה לשבת בספסל הראשון באוטובוס ליד אבא שלי המדריך. טיול אחד לירושלים אני זוכר במיוחד … ברוב חוצפתך הצגת את עצמך כמדריך קבוצת תיירים והורשינו להיכנס להר הבית לתוך כיפת הסלע בזמן תפילה. בפנים כנראה הבחנת שאני לא מבין את גודל האירוע … תפסת אותי ביד ואמרת לי: "תעצור לרגע ותראה איפה אתה נמצא … אני לא חושב שייצא לך לשוב לפה אי פעם". ואני עומד שם יחף כי חייבים להוריד נעליים בחוץ … מסתכל על מאות המתפללים כורעים על ארבע כאיש אחד … מביט על התקרה היפה כל כך ומרגיש בפעם הראשונה שיש אלוהים. כזה היית אבא, בן אדם שחשוב לו לתת לאנשים סביבו לחוות חוויות גדולות, ואתה היית נהנה דרכנו. בתקופה שחזרנו מארגנטינה אמרת לי שהתכנית היא לחזור ללא דולר מיותר, את הכל נבזבז על חוויות, טיולים ומסעדות. וכך היה. תמיד נדרשנו להזמין עוד מנה במסעדות גם כשכבר לא היה מקום. כי "חיים רק פעם אחת" אמרת. אבא, אתה הדהדת למרחקים ונגעת בכולם בצורה כזו או אחרת … אני יודע שהרוב אהבו אותך ומי שלא, בטוח שהייתה לו דעה ברורה עליך … לא עברת ליד אף אחד מבלי שישים לב. הורגשת מאוד מאוד חזק במציאות. לקראת הסוף חברים טובים הפצירו בנו שנאמר לך הכל לפני לכתך, את הטוב ואת הרע. ואני יושב לידך ופשוט לא מוצא משהו רע לומר לך. יש לי רק חוויות מתוקות ומטרתיות ממך. רק הודייה אני מרגיש. אז אבא'לה תודה על החינוך , תודה על הנוכחות , תודה ששמת לב , תודה על הדוגמא שנתת לנו … נשתדל להמשיך לעשות לך נחת רוח, נחבק אחד את השני ונזכור אותך תמיד בליבנו.

סבא סבוש סבא שלי / הנכדה יובל
קשה לי לכתוב עליך בלשון עבר, תמיד היית כל כך נוכח.
אתה היית הסבא שלי, את הקשר שהיה ביננו אף אחד לא הכיר, זה לא היה עוד קשר של סבא ונכדה.
לא יכולתי לדמיין את היום הזה גם עוד מליון שנה. הייתי בטוחה שאתה תשאר עוד הרבה זמן אחרינו.
תמיד הייתה לך את הדרך הכל כך מיוחדת שלך לגרום לאנשים לחייך.
הפכת להיות הסבא של כולם, אפילו של החברים שלי.
גם בתקופות הקשות שלך, הים תמיד הצליח למלא אותך חיים.
כל פעם שהייתי רואה אותך בים, חיוך ענק היה מרוח לך על הפנים.
לא ויתרת לרגע על הים, שטת על הסירה של ליעד, נכנסת עם הכסא ים לים וכשלא יכולת יותר היית יושב עם הפרלמנט וצופה בי גולשת.
אני אתגעגע למפגש הקבוע שלנו בימי שישי בים ולצעקות העידוד שלך מרחוק.
סבא, תמיד הייתה לך את הדרך המיוחדת שלך להצחיק אותנו..
כשכאב לי הראש אמרת סימן שיש לך ראש.
אם משעמם לך תדפוק ת'ראש בקיר.
אם אתה נופל תצעק בשל.
אין תלונות, החיים זה לא פיקניק.
והמשפט חכמה שגרפס זה בסך הכל פוק שטעה בדרך.
סבא קשה לי להיפרד ממך, אתה יוצא לדרך חדשה.
ואיך אמרת לי? כולם מחכים לך שם למעלה.
אני יודעת שישמחו לקבל אותך וידאגו לך בשבילי.
וכמו שסיכמנו, כשהירח מלא אתה תאיר אותו הכי הכי חזק בשבילי. אוהבת אותך המון

הנכדים יונתן ויאיר :
טוב סבא יום שבת היום ואני ויאיר החלטנו לכתוב לך או לנסות לכתוב לך איזה משהו
אנחנו יושבים פה במרפסת של ליעד ממש ליד החדר שלך וחושבים איך בכלל להתחיל לכתוב לך ולא ממש מצליחים
אז פשוט החלטנו לספר לכולם מי היית בשבילנו ומי היית בכללי מסיפורים של אנשים.
שהיינו ילדים קטנים תמיד היה לנו את התאור הנכד של פנחס
מה זה אומר בעצם
זה אומר שבכל מקום שהיינו מסתובבים ושואלים אותנו מי אתם היינו עונים ישר הנכדים של פנחס ואז ישר לכולם נפתחו העיניים ואותו משפט יצא לכולם
וואו איזה סבא יש לכם
ברור שהיינו מנצלים את זה על הצד הטוב ביותר אם זה במסעדה של המלון בערבים שרצינו לנשנש שניצלים אז ישר היינו מגיעים ואומרים הנכדים של פנחס ומתנהגים כאילו המלון שלנו.
ואם בקיבוץ שהמבוגרים שואלים של מי אנחנו אז לא ענינו מעיין או עינת ענינו בפה אחד עם חזה מורם של פנחס, וישר מקבלים מלא סיפורים מטורפים שבחיים לא שמענו ומחמאות עליך.

אנחנו יושבים פה ומנסים להזכר בסיפורים מפעם ולכולנו עולות אותם החוויות.
אם זה רכיבות אופניים לפרק הדיג ואז לשבת ולדוג
אם זה טיולים בארץ
אם זה סיפורים הזויים מהחיים שלך שלפעמים קשה להאמין שהם אמיתיים
אם זה צלילות בים
אם זה התשוקה למנגל בירה ערק אוכל ובעיקר למתוקים כמו שיאיר מספר שבטיול שלכם לאיטליה לא היה חנות אחת של פיצה או גלידה שלא עצרת בה …
אם זה שבחג השבועות לשבת כל הנכדים על עגלה של טרקטור שאתה נוהג עליו.
ואם זה פשוט לשבת ולראות איתך כדורגל או סתם טלוויזיה ופשוט היה כיף לשבת ולהסתכל עליך.
סבא היה הבן אדם הזה שתמיד היה שם בשבילך להקשיב לתמוך או סתם לדפוק חיוך שתמיד היה מרים לך את המצב רוח
אבל הכי חשוב שהוא תמיד אבל תמיד היה גאה בנכדים שלו.
ניסינו לתת לכם טעימה ממי שסבא היה ואולי הצלחנו לגעת בקצה הקרחון.
אז בגדול רצינו להודות לך על כל השנים, על מי שהיית בשביל כל אחד ואחד מאיתנו.
על השבט המטורף שאתה וסבתא הקמתם.
תודה על כל הזכרונות והרגעים המתוקים.
סבתא חשוב לנו שתזכרי שאת אף פעם לא לבד ותמיד אבל תמיד תהיה מוקפת במשפחה חמה ועוטפת שלא תתן לך רגע דל של שקט.
אז סבא תודה על הכל אנחנו אוהבים אותך ❤️
סבא / הנכדים שירה וזיו
הצ'יף של השבט. איש גבוה ומרשים, רחב כתפיים, בעל כפות הרגליים הגדולות בהיסטוריה, עם נוכחות וכריזמה שאי אפשר לפספס. חשבנו שהדרך הטובה ביותר להיפרד ממך היום היא לספר מי היית עבורנו. בשנת 1996, אחרי ששורשי משפחת וולף הספיקו להיטמע באדמה הכי יפה בעולם, נולדתי, ואתה הפכת לסבא. מאז, נפתח פס ייצור שבמהלך השנים העניק לך 13 נכדים שגאים לקרוא לך סבא.
הסבא הכי מגניב בקיבוץ, כזה שכל נכד חולם עליו. אני זוכרת שהיית לוקח אותי עם כל החברים לטיולים על המיול בים בחורף, שהיית מרים אותי על הכתפיים לפינת החי, ומחזיר אותי לסבתא עם ארגז מלא באפרוחים. שלא פספסת אף הזדמנות לעצור במק-דונלדס, או בגלידה, או בחנות צעצועים. שקנית לי את הברבי על הקורקינט ששרה את השיר הכי מעצבן בעולם ונסעה סביב עצמה במעגלים. אני זוכרת את רעש הכפכפים על הדשא שהתנגשו בכפות הרגליים הענקיות שלך, ואת הכיפה הדרוזית הצבעונית שהיית חובש בליל הסדר. זוכרת אותך עומד על המנגל במרפסת עם בירה ביד אחת ומנפנף ביד השנייה, ואת הביקורים במסעדה של המלון. אני רוצה להגיד לך תודה – על החוויות האלו, על שווידאת שדור דואג לי, ועל שווידאת שאזכור כמה אתה אוהב את סבתא.

סבא, הדרך בה בחרת לחיות את חייך, משמשת לנו מודל לחיקוי. היית איש חזק, חיובי, אוהב אדם וחברותי. חמוש תמיד בפתגם המתאים לכל תרחיש. כשהסתובבתי כילד במלון היו צועקים לי: "היי הנכד של פנחס" והייתי רואה כמה אתה אהוב על ידי הסובבים אותך, הרגשתי גאה שאתה סבא שלי. היינו מטיילים בקיבוץ ובים והיית נותן לי לאכול פירות שנראו לי מוזרים, ובימי שבת היית מגיע על האופניים עם טייץ רכיבה וג'חנונים ביד.
מאז עברו כמה שנים. הכנסת את האופניים למחסן, נמכת מעט, וקיבלת את ברק ששימש כיד ימינך. למרות כל השינויים, המשכת להסתובב בקיבוץ, לשמוח ולחייך. היית עוצר בחדר שלי בדרך לים, בודק שהכל במקום ומי נגד מי, תמיד נפרד בעצה או במשפט מחץ כלשהו ומתגלגל לדרכך.
ברק, אנו מוקירים לך תודה והערכה עמוקה על 8 שנים האחרונות בהן טיפלת בסבא שלנו כאילו היה אבא שלך – בעדינות, סבלנות, ובמסירות ענקית. נכנסת למשפחתנו והפכת לבן בית.

סבא, ביחד עם סבתא בניתם לנו משפחה גדולה, שבט של ממש, שהתקבץ סביבכם ושהמשיך לצבור איתכם רגעים שלא נשכח.
עטופים בכל הזכרונות שהענקת לנו אנחנו אומרים לך שלום, מודים על הזכות לעטוף בחזרה אותך בימיך האחרונים ולהיפרד ממך בדרך הראויה לך.

הספד כתת נופר – כתב עומר לסר – פנחס!
היית האיש שהאתגרים פחדו ממנו
הרומן שלך איתנו עם כיתת נופר החל בעצם בתחילת שנות ה80 שעלינו לכיתה א'
כאשר אסתי אשתך הייתה המורה הראשונה שלנו ואתה כבר היית שם .
6 שנים מאוחר יותר עברנו לחטיבת הביניים בחוף כרמל וכמובן כמיטב המסורת התחלנו את שנת הבר מצווה הכוללת משימות בר מצווה ,אבל מיד בתחילתה קרו כמה מקרים מבית היוצר של כיתת נופר ונשארנו ללא דמות כלשהי שתנחה ותוביל את שנת הבר מצווה .
לא עבר זמן הרבה זמן ואתה הגעת ,כנראה שמעת שיש עוד אתגר .
מרגע זה ואילך לקחת את המושכות לידיך ,גבר יחיד בין כל מחנכות חוף כרמל
ידעת איך לגעת בנו לחבר את הדברים כך שיקרו.
שנת הבר מצווה יצאה לדרך 13 משימות בר מצווה כולל הגשמת חלומות אישיים לילדים בכיתה ז' שעד היום לא ברור איך קרו.
מפגשים עם קבוצות כדורגל בית"ר ירושלים ,הפועל תל אביב ,יום במשטרת ירושלים ,מירוץ אופנועים באשקלון ,ויום דיילות באל על ועוד.
אתך עלינו לראשונה למצדה ,הכרת לנו את מדבר יהודה וים המלח מכל פינה ומכל צד מדרום לצפון ,נחל דוד תחתון עליון ,נחל ערוגות וקמפינגים בחניון עין גדי .
עוד משימה שהצבת לנו ולך היא העלייה לתורה ,דאגת לנו לשיעורים אצל הרבי מזיכרון כולל הסעות ויצא ש- 5 בני נופר עלו לתורה דבר שזכור לנו עד היום כמובן .
באמצעות קשריך כעובד מפעלי ים המלח לשעבר עשינו סיור במפעלי ים המלח ושם שמענו את הכינוי שהיה לך שם "פופ" האפיפיור שם שיעיד עליך בהמשך הדרך .
בסיום שנת הבר מצווה המשכת איתנו הלאה ובכיתה ט' יצאנו אתך לקיבוץ אילות
ביום עובדים בקטיף אבטיחים ואחה"צ יוצאים לבלות באילת .
בשבוע זה הצלחנו להרגיז אותך יתר על המידה וכשחזרנו עשית לנו את שיחת סיכום והודעת שניפרד כידידים .
לא עברה פחות משנה ושוב האופי שלך לא נתן לך לשבת מהצד ולקחת על עצמך את המשימה להכין אותנו לרשיון לטרקטור וכך מצאנו את עצמנו שוב ביחד עושים רברס עם עגלה במגרש החניה של הקיבוץ בניצוח שלך .
לאחר זמן קצר שוב אתגר ,יצאת לשליחות בארגנטינה שבמהלכה אירע פיגוע ענק בשגרירות
ישראל ושוב אתה שם ,מסיפורים ששמענו תורם מנסיונך בחילוץ .
פנחס , האופי של מנהיג והאומץ שהיה בך תרם רבות לנחשולים ולסובבים אותך
כאשר היה צורך בשינוי הקיבוץ שוב עמדת בראש והיית שותף והובלת את התהליך הלא קל
אך השינוי נעשה .
ידעת תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה בלי להתלונן
כך היה מראשית חייך שעלית לארץ כילד בודד ללא ידיעת השפה העברית
וכך היה גם בשנים האחרונות שאתה על כסא גלגלים .
אמנם נחלשת פיזית וגם הדיבור היה איטי במקצת אך הראש היה חד
כל מפגש אתך היה מלווה בשאלות ובשיחות ענייניות .
לפני כחודש וחצי לערך באחת השבתות כאשר לא היית בימיה כמובן שחסרונך הורגש שאלתי את עופר מהמושב היכן אתה ונאמר לי שאתה בבית חולים
מאוחר יותר פגשתי את ליעד שסיפר כי המצב החמיר .
וביום חמישי האחרון ליעד התקשר ובישר לנו לבוא להפרד .
לצערנו לא הספקנו .
היום אנו מלווים אותך ונפרדים פיזית אבל בלב תישאר איתנו
ונזכור את הדמות עם האומץ המנהיגות והאופטימיות שתמיד ליוותה אותך .
ושם במקום החדש בטוח שהם עוד לא הבינו כמה הרים יזוזו וכמה פרויקטים חדשים עוד רגע יתחילו אוהבים כיתת נופר .