(18.1.1933-20.12.2023)
קורות חייה
ההר הירוק כל ימות השנה היה הבית של שלומית בקיבוץ יגור,
את השיר כתב יורם טהר לב, בן יגור והלחינו המלחין מוני אמריליו שהיה מורה למוסיקה של חברי וילדי נחשולים.
שלומית נולדה להוריה שמריהו ופרידה זיידל בתאריך ה-18 לינואר בשנת 1933, י’ בטבת.
הבת הבכורה למשפחת זיידל, אחות ליוסי ורוחיק.
בילדותה חוותה את “השבת השחורה” בקיבוץ יגור בשנת 1946.
באותו היום הבריטים החרימו את הטרומבון של אביה שמריהו, עימו היה מנגן בערבי השירה בקיבוץ.
שלומית תמיד חלמה לנגן בפסנתר ולצערה הרב, מורה הפסנתר עזב את הקיבוץ אחרי השיעור היחיד שלה.
שלומית שירתה כמכ”ית בצבא , את נחצ’ה פגשה כשעבדו שניהם במזכירות הקיבוץ המאוחד בתל אביב,
בתקופת שהותם בעיר הם הירבו ללכת לקונצרטים והצגות.
שלומית ונחצ’ה נישאו וקבעו את ביתם בנחשולים, קיבוץ צעיר בתחילת דרכו. כאן נולדו ארבעת ילדיהם, גיא, רוני, ורד ושני.
שלומית לקחה על עצמה תפקידים משמעותיים בקיבוץ וניהלה את מחסן הבגדים והייתה קניינית בגדים של הקיבוץ.
בנוסף לתפקידה כמזכירת הקיבוץ בשתי קדנציות היא השתתפה בכל ישיבות הקיבוץ והייתה שותפה להחלטות רבות.
התפקידים דרשו ממנה שעות של עשייה וטיפול באתגרי הקיבוץ,
בנוסף ניהלה את מסעדת בית הארחה וארוחות הבוקר במקום.
שלומית אהבה את עבודתה והשקיעה בה שעות רבות, אבל תמיד הבית היה מריח בריח עוגות מדהימות,
כאשר יצאה לפנסיה מילאה תפקיד חשוב בקבלה של בית הארחה עד גיל מבוגר ואז העבירה את השרביט לצעירי הקיבוץ.
אמא יקרה שלנו
נפרדים ממך היום, כאן, על הגבעה הצופה אל הים…
את שהתחלת וסיימת את חייך בקיבוץ, עברת מקיבוץ “על ההר הירוק כל ימות השנה” לקיבוץ צעיר על שפת הים הכחול.
כיוון שמעולם לא חיית בעיר, היה לך צמא תמידי לשאונה של העיר, לבתי הקפה ולחנויות, צימאון שגבר עם השנים.
זוכרים אותך תמיד פעילה ועסוקה, בעבודה, בגינון,באפייה, בניקיון בסידור ובקניות. לא נחה לרגע, תמיד דואגת, מסדרת, מתכננת, עבורך ועבורנו.
קונה לנו גרביים ותחתונים יפים, משחקת איתנו במשחקי קופסא, אופה לנו עוגות טעימות ובורקסים.
גם כשפרשת לגימלאות, המשכת לעבוד עוד שנים בקבלה של בית הארחה ואהבת כל רגע, אהבת את המפגש האנושי,
עם החברים והאורחים, את האפשרות לתרום ולסייע.
העשייה התמידית הניעה וחיזקה אותך, העניקה לך תחושת ערך ושייכות וסייעה לך להגיע לגיל מופלג.
אהבת גם ליצור, לרקום ולצבוע בדיוק רב ובכישרון.
פרחים שימחו אותך תמיד, בגינה ובאגרטל, גם אתמול בדרכך האחרונה הקפנו אותך בפרחים ורודים שכה אהבת.
רוצים להודות לזילולה היקרה שלנו, על שטיפלת במשך שנים רבות במסירות אין קץ באבא ואמא שלנו.
תודה לנאווה בעלת הלב הענק על שליוותה את כולנו ברגעים הקשים.
תודה לכל החברות והחברים בנחשולים, שתמיד היה ויהיה לנו בית, על כל התמיכה, הביקורים, הסיוע וההקשבה להורים שלנו.
אמא שלומית שלנו, מקווים שתמצאי מנוחה ושלווה, החודשים האחרונים והקשים קירבו בינינו ואנחנו יודעים שתמשיכי ללוות אותנו תמיד.
באהבה רבה מילדייך: גיא, רוני, ורד ושני וגם מנכדייך שאוהבים וכבר מתגעגעים💜
אמא הלכה, הלכה לבלי שוב
וזה כואב וטרי מידי
אבל כשחושבים על לכתך, יש במהות שלך שורשים שלא הולכים לשום מקום.
הם נטועים עמוק בעשיה ובאהבה למקום שאותו כל כך אהבת ושהיה חשוב לך כמעט כמו ילדייך שלך.
אפשר להרגיש את נוכחותך בלא מעט שבילים, החלטות ועקרונות שהוליכו אותך.
היית מאוד פעילה ולכן היה קשה לרצות אותך, אחרי שנים של נתינה ועשייה משמעותית,
מצאת את עצמך מתקשה בתנועה
ואח”כ מתקשה למלא את החלל הגדול…
ואז התחלת לצבוע בצבעים של אופטימיות והיית גאה, לרגע, אבל גם זו נחמה.
רצית אותנו לידך
ואנחנו תמיד היינו שם…
ובכל זאת, יום המחר שונה אמא, אנחנו גאים בך.
אמא, רצינו לומר לך תודה וגם לבקש סליחה, אם פגענו ללא כוונה, היית אמא טובה ואוהבת
ועכשיו שהלכת, נשארנו עם זיכרונות וידיעה שאת היופי של היום שאחרי, אפשר לצבוע בצבעים של אופטימיות.
