דף הנצחה ללהב אטה מרים

(26.5.1932-13.6.2023)

בדרכה אטה מרים להב

נולדה בשנת 1932 בסופיה לאבא שמואל סמי מאיר ,פעיל ציוני ולאמא ז’נט, מורה בהיותה בת שנה עלתה המשפחה הצעירה לארץ , במטרה להקים ישוב חדש.

המשפחה הצטרפה למושב בית-חנן (הוקם בשנת 1929) על ידי קבוצת יהודים מבולגריה . הקימו משק בתנאים קשים. זה היה בית הגידול של אטה . היא יצאה למרעה עם עדר העיזים הקטן. (יחד עם ילדי הבדואים). ולקחה חלק בכל עבודות המשק.
בהגיעה לגיל 14 נשלחה ללמוד ב” משק הפועלות”,שהפך לביה”ס התיכון בנהלל, שקלט את בנות “האליטה” של תנועת המושבים .
היתה פעילה בנוער העובד ובאחד ממסעות התנועה הכירה את יאיר להב ,שנשבה בקסמה.
ב 1950 התגייסה לצה”ל ושרתה בחיל הקשר. ואפילו השתתפה במצעד הראשון של צה”ל
אטה למדה בסמינר לגננות ואת העבודה המעשית שלה עשתה במעברות העולים ובעיירה מג’דל היום אשקלון.
אטה ויאיר נישאו ביוני 19553 .אטה הצטרפה לקיבוץ נחשולים, שהיה בשלבי התפתחותו.
היתה גננת צעירה בקיבוץ אהבה מאוד את העבודה בגיל הרך במהלך העבודה השתלמה והתפתחה .יצרה את “חצר הגרוטאות” שעליו היתה גאוותה. וחינכה דורות רבים של ילדי הקיבוץ .
החיים התובעניים בקיבוץ, בעיקר חוסר האפשרות לגדל את ילדיה בעצמה בלינה ביתית ,הקשו עליה מאוד. המשפחה עזבה את הקיבוץ ועברה לחיות במושב בית-חנן בסמוך להוריה . ההשתלבות והפרנסה בחיי המושב לא היו קלים.,ולאחר שנתיים שבה המשפחה שבה לנחשולים .
לאחר שמיצתה אטה,את עבודתה כגננת עברה לחנך את שכבת הנעורים בקיבוץ, אותם ילדים שהתחנכו על ברכיה בגן הילדים.
עם פרישתה מהחינוך פנתה לבטא את את היצירתיות שלה בתחום מלאכות היד. בשיתוף עם חברתה הטובה דינה הקימו “מפעל” לעבודות יד באמצעות קולאז’ של בדים. בעיקר עבודות לתינוקות וילדים. עבודותיהם ליוו ילדים רבים בארץ

משנסגר מפעלן,הפנתה את כישוריה לציור. הצטרפה לחוג ציור בקיבוץ. בציוריה

בטאה את אהבתה לטבע ולאדם בטבע. הם בלטו בצבעוניותם ובפשטותם.
את היצירתיות שלה הורישה לילדיה ונכדיה. כל אחד מהם מיישם זאת.

14.07.2023

אטה , חיים שלי. בין יד לדי

זה התחיל בגשם שוטף ונחל שוצף בעלייה לתל-חי יא’ אדר תשט’ 1949.

הגברברים בני ה 16-17 חלצו נעליים והעמיסו על כתפיהם את הבנות. היה רטוב וקר ולח, אבל מי כמונו הבנים….

בין כל הבנות, הייתה אחת, עיניים חומות, חצי מביטות למטה וחצי “מודדת” מי הלא מוכרים האלה ? מפה לשם ובאקראי (גורל) נבחרתי. בהמשך, בטיפוס הגבוה , לכפר הנטוש ,נבי יושע, כבר דיברנו, משכנו שיחה, נדחסנו לתוך החושות חיפשנו יובש וחמימות….. ! וידינו מחזיקות זו בידו של זה עד אחרית. “יד ענוגה הייתה לך ” ו אצבעות מרגישות ומרגשות עד לעומק הלב. (כל הכבוד לאיתי המעצבת) ברגישותה.

יותר משבעים שנה !

“מה המתכון “, “איפה הסבלנות “, “עם אותה האישה ?” א ה ב ה

,אמנות הויתור, לשנינו ומפעם לפעם “את צודקת” ??

לא לריב בנוכחות הילדים, ולא להשאיר משקעים לבוקר המחרת.

כבר אמר הרשלה הנהג. האדם דואג , ואלוהים צוחק לקראת חג העצמאות 2016 ? טפסתי על סולם לתלות דגלונים במרפסת. מעדתי ושברתי את המפרק בירך שמאל. כשאמא באה לבקר ב’שהם’ היא נראתה אבודה, פעם ראשונה שכחה מה והיכן קרו הדברים. החלמתי ,צולע קצת אבל על הרגליים. ב-2018 איבדה אמא שווי משקל באמצע הסלון ושברה מפרק ימין אושפזה ברמבם, בתחילת הקורונה, שחררו אותה הביתה לאישפוז ביתי מאימת הקורונה. פעם נוספת נתקלה בכניסה למספרה. התוצאה, שבר בכתף שמאל שנשאר כואב כל הזמן.

קיבלנו מטפלת ,לידיה. אטה הקפידה ללכת ברגל למועדון הלוך ושוב בתמיכה של לידיה.

המצב המנטלי החמיר, אמא שמרה על ניקיון אישי. זכרה זמנים ומאורעות, שיתפה פעולה עם לידיה המטפלת והפיזיטרפיסט.

לידיה קיבלה למעשה את הניהול השוטף של הבית. אטה הרגישה כאילו סיימה והיא מיותרת.

אטה רוב חייה הייתה גננת והעבירה דורות של נוער שזוכרים לה את נעוריהם מחנכת בבית הספר בנחשולים ובמשותף, עברה לשטח יצירתי חדש , כמעצבת עבודות יד לחדרי ילדים יחד עם דינה , מכאן עברה לציור והבית מלא בציורים מעשה ידיה.

עם הירידה בזיכרון התחילה אטה לרמוז כי היא רוצה לסיים. הלילית נהיו קשים, בכי ובקשה “ייר, שחרר אותי” די !!

לא עזרו ליטופי השיער שהיו מרגיעים בשעתם , אטה היתה יוצאת מהמיטה בכוחות עצמה והיה צורך להחזיר אתה

די די די היתה מבקשת במפורש.

איך התהפכו האותיות מ יד ל די

ביום שלישי 18.07.23 בערב נפרדנו מאמא בנשיקה כשהיא שלווה ונקייה.

היי שלום ונוחי בשלום אוהב יאיר

לאטה באהבה

בלילה אברהם חלפי

בלילה נפלו ציפורים מן הקן,

ועצים רעדו בלילה.

והחיים הגדולים נהיו קטנים

ובכו לחיות.

אולי לא היה עוד דבר ברקיע.

אולי לא היה ברקיע דבר.

ורק מישהו,

כציפור שנפלה מן הקן,

דימה למצוא ברקיע דבר.

ולבכי היה טוב כי עודנו בכי,

וטוב לדמעות – כי דמעות הן

בלילה,

תמיד בלילה,

שואג סער איתן

ומכה על לב הענפים.

ונזכרים הענפים כי ליבם כואב.

ומישהו כציפור שנפלה מן הקן

וכענף שבור,

שאינו יודע מי הוא-

נופל גם הוא.

ולבכי היה טוב כי עודנו בכי….

בלילה נפלו צפורים מן הקן,

ועצים רעדו בלילה.

שלך באהבה, יאיר

ויהי ערב,ויהי בוקר,

ויום חדש יפציע !!!

אפרת 14.07.2023‪

עבר שבוע לא רגוע מסביב.

נפגשנו שוב ליד הקבר, במה שאפשר לקרוא לו מפגש פיזי.

הלב התועה מחפש דבר מה ממשי להיאחז בו.

מוזר, הכי אני מתגעגעת לעור שלך.

אחד הזכרונות הראשונים שלי ממך הוא המישוש של העור שלך במרפק.

העור, האיבר הכי גדול בגוף שלנו.

הקליפה הזאת, החיה, הפועמת, השומרת, מתה ומתחדשת.

קליפה.

ברגעים האחרונים שלנו יחד, כששכבת במיטה ליטפתי אותך שוב ושוב ושוב, עוד ליטוף ועוד נשיקה.

כשהמוות כבר עמד בדלת ונגע בנו ברכות, ידעתי כמה אתגעגע לעור שלך.

מתגעגעת להחזיק לך את היד, ולהרגיש את האצבעות העדינות שלך.

כולם במשפחה קיבלו את היד הגדולה והבוטחת של סבא. לך הייתה יד עדינה עם עור דק ורך כמו משי.

וידעת להחזיק ידיים, כשהאצבעות שלך מלטפות ללא הרף כמו ממשיכות את השיחה גם כשנגמרו המילים.

עבר שבוע לא רגוע מסביב.

הלכת.

נעלי הבית הקטנות שלך שמונחות בשירותים הקטנים הפתיעו אותי, כמו מחכות לרגליים שלך שיחזרו להתהלך פה.

סבתא, כמו ששיערנו לפני שבוע את אכן בכל מקום.

איך ברגע אחד אפשר כל כך למות וכל כך לחיות?

נעלי הבית נשארות במקומן אבל את מתקיימת קלילה וחופשייה בכל גל שמתגלגל אל החוף, ברוח הקלה, בשחף במעופו, בענן, בגשם מפתיע, בכוכב, במבט, בכל.

ואת יודעת מה סבתא, אולי אפשר למות ולהיוולד מחדש כל רגע, לגלות את צורתו ההמשתנה של החולף, כמו העור, כמו האור, כמוך.

אימוש שלי

קצת יותר מ 62 שנים של יחד.

רק חודש אחד של לבד.

את כל כך חסרה.

עברנו דרך שבילי החיים.

עברנו סדקים צרים.

ובסוף הדרכים מפותלות ובלתי נודעות

את גיבורת חיי אמא שלי.

נתתי לך את כולי.

דיברתי אליך מעמקי ליבי.

אמרתי לך מילים שאף אחד לא שמע ממני.

איחלתי לך מסע מיטיב,

ואת שמעת אותי ונרגעת.

לאחר שעות ספורות המשכת בדרכך …והלכת.

את כבר לא איתי, ופתאום דממה

את בליבי לעד

אימוש שלי. דלית.

אמא יקרה

היום דלית הכינה שלט שנושא את שמך. ראיתי את זה בטרמינל במילאנו העיניים התמלאו דמעות, הלב עצב והראש זיכרונות.

הזיכרון הראשון שאת מחזיקה אותי על הידיים. האוזן על החזה שלך ואני שומע את הקול שלך ששר שיר או את הלב פועם. והוא פעם עוד שנים ארוכות, עד אתמול.

זה לא היה קל להיות אמא בקיבוץ, אני בטוח. אבל אולי בגלל שהיית חלק ממערכת החינוך הזו, ובגלל שכל כך הרבה ילדים בגרו פה על ברכייך, עברת את זה כשאת נותנת לי תחושה של ילדות טובה. ידעת לדאוג לנו מצד אחד כמו שאמא תמיד דואגת ולתת לנו לחוות את הילדות והנעורים בכל עצמתם מהצד השני.

את תמיד זכרת שהייתי לפעמים בורח בלילה מבית הילדים אליכם בניווט לילה מרשים ובכל זאת חוויית הלינה המשותפת נשארה חוויה טובה אצלי. זה המון בזכותך!!!

כשהתבגרתי ידעת בנועם לשמור שאני “אצא בן אדם”.

לפעמים חולצה קרועה ומרופטת שאהבתי הייתה נעלמת באורח מסתורי. אחרי חודשים הייתי רואה אותך מנקה איתה חלונות.

נתת לי גם לעזוב את הבית לצבא, לטייל, ברור שידעתי שאת דואגת אבל גם יודעת שזו דרכו של עולם.

את אלונה קיבלתם בחיבוק אוהב ושמחתם איתנו על הקמת המשפחה.

הילדים שמחו בסבתא אוהבת שמתבגרת בחן.

הקפדת תמיד לשאול: “מתי תבואו?” ואנחנו בשמחה היינו מדווחים “זמן הגעה משוער” או בראשי התיבות E.T.A שהן גם אותיות שמך.

כשהילדים היו קטנים חזרה לחיים הגננת המיתולוגית. אחר כך עוגות עוקץ הדבורה וסיר אורז לבן וכל כך אהוב היו חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו.

היית לנו תמיד נמל בית שליו רגוע ואוהב.

כשיצאנו כולנו לחיות את חיינו, פינית מקום בחייך ליצירה. העסק הקטן שהקמת עם דינה נתן לכן הרבה מקום ליצירה וחברות משותפת. כזו שמתחילה בבוקר עם כוס קפה והתבדחות בלדינו עם מזל ודינה. ורואות ברכה ביצירה שלכן.

אחר כך הגיע הציור שמילא את חייך לכמה שנים. ואת הבתים של כולנו ביצירות היפות שלך.

השנים האחרונות לא היו קלות. חווינו ביחד את ערוב חייך. זה היה לא קל אבל נשאר עם הרבה זיכרונות אהובים וטובים.

אבא יקר.

לפני 75 שנים נשאת על גבך נערה וחציתם את המים הסוערים של נחל דישון.

זה התחיל אז בימים שלא היה הרבה זמן להתפנק והיה צריך להקים פה מדינה.

אחרי כמה שנים נשאת אותה לאישה ואת הכתובה הזו לא שכחת לעולם.

את עול גידול המשפחה נשאתם ביחד. שונים מאוד אבל בסוף צוות שנושא את זה ביחד. והנה המשפחה הזו על ילדיה, נכדיה וניניה גדלה לתפארת. כמו שענפים שגדלו לכל הכיוונים אבל נשארו לשאוב כוחות מגזע יציב מאוד.

בשנים האחרונות נשאת בעול הדעיכה של אמא וזה היה לך מאוד לא קל. כששאלתי לשלומך, ענית שאתה מתמודד. זה כתוב בכתובה. לא יכולתי שלא להתפעל מעוצמת הזוגיות שלכם. מהמראה של היד העדינה של אמא בתוך היד החזקה והבוטחת שלך. הידיים שנשאו את כל זה 75 שנים.

אפרתי ובעיקר דלית. אני חושב שאני מדבר גם בשם עמיר. אנחנו מלאי הערכה על כל התמיכה שנתתם להורים ובעיקר לאמא בשנים האחרונות ובעיקר בשבועות האחרונים. חיבוק ענק. לכן וכמובן גם ללידיה שהפכה לבת משפחה ונשאה בהמון מהנטל. אמא, יקרה. את נטמנת בגבעה היפה הזו. זו שאבא דאג להכשיר בימים הראשונים של הקיבוץ. זו שדלית טיפחה בשנים האחרונות. מול הים. מכאן תמשיכי לשאול “מתי תגיעו?” ואנחנו נגיע. אוהב אורי

ריח של פופאיס על הדשא

של בצל טרי

של עוגיות קינמון

של שוקולדים.

ריח של קרם ידים.

של ים.

של מקלחת אחרי הים

של בדים.

ריח של גשם באמצע יוני, שיזכיר לי אותך, את עצם היותך, ואז כשנפתחו שערי שמים את לכתך במלוא הדרך.

סבתא

את ריחות וטעמים, מגע ומבט.

ועכשיו כשאת כבר לא כלואה בגוף עייף, עכשיו את בכל מקום ובכל לב.

יש בך פשטות גדולה שלימדה אותי על שמחה.

יש בך פגיעות עדינה שלימדה אותי על אהבה.

נזכר כל אחד ואחת במבט שלך כשנכנסנו בדלת, מבט רך ואוהב עד אין קץ.

שנדע הביט כך אל עצמינו, אל אהובינו ואל כל אדם באשר הוא, באותו רוך שקיבלנו ממך בבואנו ובלכתנו

ובלכתך.

והנה העולם ייראה אחרת.

תודה סבתא,

שמהכורסא שלך שינית לי את העולם.

מעין

ויתרת

מאפרת לאמא.

28/6/2023

בהתחלה ויתרת על המכחול

ודהה בך הצבע

כבה בך הזיכרון.

האהבה אליך

ויתרה לך.

ואז ויתרת על הצחוק

האור בעיניך הבהב

והיית שקטה.

הכאב נגס בך

ולא השאיר לך דרך מנוסה.

ויתרת על צניעותך

וגופך זעק לעיני כל,

ויתרת על יופייך

ויתרת על מלבושייך

ויתרת על חייך.

וכשבא הקץ

ויתרנו עליך.

התחברות לאתר