דף הנצחה לאפרים נסים ז”ל

את התקופה שלפני המלחמה, ילדותי המוקדמת בוארנה, אני זוכר רק במעורפל בעיקר מתמונות וסיפורים. גרנו בדירה גדולה בבית דירות שכללה את האטלייה (בית המלאכה) של אבא שהיה חייט אמן וסיפק בגדים לחשובי העיר. אבא למד בצרפת בבית ספר גבוה לחייטות והתמחה במיוחד בגזירה. אמא עבדה יחד איתו היו להם כמה פועלים שעם חלק מהם יש לאמא קשר עד היום דרך דוד שנשאר בבולגריה. סבא מצד אבא היה בנו של רב שתמונתו היתה תלויה בבית הסב. הסבא שמר קצת מסורת אבל לא היה דתי. הוא גר בבית בן שתי קומות, דירת המגורים למעלה ובקומה הראשונה היה בית מרזח עם חצר. שתו שם יין ועראק שזיפים שנקרא סלייבוביץ’ ושיחקו ששבש ודומינו. בחצר היו גפנים ועצי פרי ואני זוכר שביליתי שם הרבה. היה תלוי שם “נחש” נגד זבובים. זכור לי ליל הסדר אצל הסבים, הסבתא אפתה את המצות. וחגים נוספים שנחוגו בבית הכנסת שנקרא בעברית “בית העם” דיברנו רק בולגרית אבל הסבים ביניהם דיברו פה ושם ספניולית. אחותו הגדולה של אבא עלתה לא”י בגיל צעיר ונשאה בחיפה.

הורי סבתי מצד אבא משפחת אלקלעי, גרו בארץ שנים רבות לפני המלחמה, היה למשפחה בית בהדר הכרמל ליד הטכניון הישן. לאחים של סבתא היתה חנות סידקית בעיר התחתית. הם היו משפחה מבוססת, הסבא רבה בנה דירה לכל אחד מהצאצאים ורק סבתי הגיעה לבולגריה ונשארה שם. ה

הורים של אמא ואחותה גרו בסופיה הבירה והיינו נוסעים אליהם לפעמים. הם גרו בשכונת היהודים על יד הרכבת בבית קטן. אינני זוכר שהיו דתיים. בכלל הדת בבולגריה היתה מאד סובלנית. הדוד והדודה גרו מחוץ לעיר בסופיה בפרבר והמשיכו לגור שם אחרי המלחמה. מהצד של אמא כולם היו ציונים אח אחד עלה לארץ בעליה ב’ עוד לפני המלחמה והשני בזמן המלחמה, כנראה ב-1942.

ילדותי המוקדמת כנראה לא הייתי בגן ילדים, אני זוכר רק ביקור בבית ספר עם מורה ידיד ההורים ישבתי בצד וראיתי איך לומדים.

עם כניסת הגרמנים לבולגריה הועברו המשפחות היהודיות מהערים לכפרים והגברים נלקחו למחנות עבודה של הבולגרים למאמץ המלחמתי. את אבא לקחו לעבודה ואנחנו עם שאר המשפחה עברנו לכפר וקיבלנו בפרוטקציה אפשרות להשאר יחד. גרנו בחצר של איכר במבנה דיר לשעבר ששופץ. גרנו שם עם הורי אבא ואחותו . כפי שנמסר לי ההעברות אורגנו בצורה מסודרת ע”י הבולגרים. אני זוכר הפצצה מהאויר על הכפר ואיך שברחנו משם … אני זוכר אנשים תלויים בכיכר הכפר … בתקופה זו נאלצתי לעבור ניתוח בבית חולים שדה בגלל ציסטה בפה שגרמה לזיהום. כרתו לי חצי לסת וסינוס. יותר מאוחר העבירו אותי לבית חולים בסופיה ואני זוכר איזה טקס כישוף פולחני שנועד להבריא אותי.

היינו בכפר 3-4 שנים, אני זוכר את חתונת הדודה ושהיה לנו רדיו מוסתר ושהיה לנו רדיו מוסתר בו שמעו בסתר גם    BBC    בבולגרית. ב-9.9.1944 נכנסו הרוסים לבולגריה אני הייתי אז בן 7.

כשחזרנו לוארנה קבלנו דירת חדר קטנה באיזו חצר ליד מחסן גדול. לבעל הבית היה בן בגילי ואני זוכר פרחי בר צבעוניים. אינני זוכר בית ספר אבל אמי ספרה שהספקתי ללמוד בוארנה 4 שנים  1945-1949. אני זוכר גם שהדוד הקומוניסט חזר ממקום מסתורי (בית סוהר, אסיר מחתרת?) אני זוכר שהייתי בתנועת הנוער הקומוניסטי – “פיוניר”, ואני זוכר את ההמנון שמספר על שלוש השמשות שמביאות גאולה לעולם, סטלין טיטו ודימיטרוב. הקומוניסטים השתלטו על בולגריה אחרי המלחמה והתנועה כנראה אורגנה בביה”ס.

מיד אחרי השחרור היתה בבית אוירה של עליה לארץ בעיקר מצד אמא. לאבא היתה נטיה לקומוניזם והיו בבית ויכוחים. הציעו לאבא לארגן  מתפרה שיתופית, קואופרטיב של יהודים. המתפרה הוקמה ואבא היה הגוזר האומן והמנהל עד שנמאס לו מהקומוניסטים.

העליה לישראל – עלינו בינואר 1949 בעליה הבולגרית הגדולה באנית משא שיצאה מוארנה, היו עליה יותר מ5000 נפש. ההפלגה היתה קצרה, אני זוכר שכאשר הגענו לנמל חיפה, בדיוק אז הודיעו ברמקולים שאחרוני החיילים הבריטיים יוצאים. חלק מהמשפחה בארה יותר מאוחר. היו לנו קרובים בחיפה, הורי אימי באו לפנינו. בתחילה היינו ב”בית העולים ” בפרדס חנה. משם אני זוכר את השדרה על הכביש. הקרובים מצאו לנו דירה בחיפה בואדי ניסנס, דירת “רכוש נטוש”. גרו שם המון בולגרים וערבים, היו לי הרבה חברים בולגרים וערבים ושיחקנו יחד כדורגל. מאוחר יותר גיליתי שאבי פחד מהערבים. אני לא.

אבא התחיל לעבוד בחייטות יחד עם אמא , הם הקצו לכך חדר בחצר שהיה קודם חדר כביסה. הבית היה מודרני במצב טוב. גרנו שם עם אחות אבא ומשפחתה.

בית הספר ותנועת הנוער – כשהגעתי ארצה הייתי כבר בן 11 אבל חזרתי לכתות הנמוכות כדי לעשות השלמות, אותן עשיתי בשנתיים עד כתה ו’. למדנו בבית חינוך ג’ באיזור תחנת אגד הישנה. למדו שם הרבה ילדי עולים, בעיקר מבולגריה ורומניה. לבולגרים היה קשה יותר ללמוד עברית אבל ידענו חשבון יותר טוב. בכתה שלי היה אח של יאיר להב, אורי ליפשיץ. בהתחלה ידעתי ערבית יותר טוב מעברית – מהשכונה. אגב למרות שאינני זוכר בית ספר בבולגריה אני אני יודע עד היום קרא וכתוב בבולגרית. אורי אח של יאיר הדביק את כולנו ברצון להיות בתנועת “הנוער העובד” אליה הצטרפנו כנראה בקיץ 1950. אחרי השלג. הייתי אז בן 13 אבל כנראה לא עשו לי בר מצווה. הסניף היה רחוק, על הכרמל. למדתי עוד כתות ז’ ח’ ואז התחלתי לעבוד.

עבדתי מגיל 14 כשוליה למסגרות ב”מפעלי דיאמנט” בעיר התחתית. הייתי עובד עד 15.00 16.00 ובערב למדתי בבית ספר ערב מקצועי של הסתדרות העובדים בהדר הכרמל – 3 שנים כמעט כל ערב. מלבד זה הייתי בנוער העובד ובפועל הימי בעיקר בשבתות בבוקר, דרכם הגעתי לנחשולים. גדעון ועדי בא להדריך בחיפה והקים את האגף הימי בנוער העובד. כך נוצרה הזיקה לים ולנחשולים.

בזמן הפילוג בקיבוצים היו ויכוחים גם אצלנו בנוער העובד. מביה”ס הוצא מחנך מפ”מניק ואנחנו מחינו על כך. בענין זה היה מעורב יאיר להב שהיה אז שליח הגרעין שלו בנוער העובד. בעקבות המחאות שלנו נדרשו התלמידים שהיו בהשפעת מפ”ם להביא את ההורים לביה”ס !

במשך הזמן קשרנו בנוער העובד קשרים עם הקבוצה של בורוכוב ובני ברק וכך נוצר גרעין “גלעוז” אליו הצטרפו גם חברים מבית שאן וירושלים. אני זוכר שלחברה מבני ברק/בורוכוב היו בבעיות עם הדתיים בלילות שבת. בגרעין שלנו היו חוץ ממני שניים שהיתה להם זיקה לים – האחים שלהם היו באגודות ימיות ואח”כ מפקדים בחיל הים.

ב-1955 אהרלה יערי היה המקשר של “גלעוז” מטעם נחשולים והוא שכנע אותי לבוא למשק עוד בינואר 1956, לפני הגיוס. היו כאן כבר מספר חברי גרעין, הרב הגיעו מאוחר יותר עם סיום הלימודים. בנחשולים עבדתי בכרם עד הגיוס לצבא וגם בתקופת הנח”ל כשהיינו כאן כמחלקת נח”ל. (1957) עקב היותי כ”ל (כושר לקוי), הייתי האפסנאי של המחלקה וגם עוזר של ישראליקו שלום בתיקון רשתות הדייג בסככה שהיום היא המסעדה של הקייט.

עם השחרור לשל”ת עליתי לספינה “גלעוז” לא כל כך רציתי אבל חייבו אותי. על “נחשול” הפלגתי כמה הפלגות לקראת הסוף של הדייג ב1960. האוירה בדייג היתה נעימה לא הרגשנו מנותקים מהגרעין, להיפך – היינו חשובים ופינקו אותנו. מהגרעין עבדו בדייג חוץ ממני בנימין ז”ל אלכס ז”ל ומאיר שפייזר. הרגשתי טוב בים לא ידעתי מה זאת בחילה. היו חברים ותיקים בדייג שלא הרגישו טוב בסערות, מוישלה וגם מג’ר – אבל המשיכו לעבוד.

למרות שבהתחלה לא התלהבתי להכנס לדייג התחברתי לזה מהר מאד וגם הטילו עלי אחריות תוך זמן קצר, אולי מחוסר ברירה כי הצוות הלך והצטמצם, ירדו מ8 אנשים ל3, ונשארה אותה עבודה. על הספינה התיידדנו מאד עם חברי המשק האחרים במיוחד עם הקרובים לנו בגיל ה”גינוסרים”.

כיון שלא ידעתי מה זאת בחילה – עכשיו במחלה, (סרטן) הרגשתי בחילה ולא ידעתי להגדיר זאת.

עם חיסול הדייג עבד נסים בשלחין. אח”כ בנוי, ב”אמבר” היה רכז בנין.

מצא אשה לאה והם נישאו באוקטובר 1964. נולדו להם 4 ילדים שגית 1965, סיגל 1970, יפעת 1974 ומושיק 1981. נסים התגבר על הסרטן ב-1993, הוא נפטר לפתע ב2017.

יהי זכרו ברוך