(09/10/1927 – 16/06/2017)
סבתא’לה, נשמה שלי
זה כל כך עצוב שפתאום בן אדם הולך. מישהו שאהבת, גדלת איתו, פשוט נעלם מאיתנו.
אני לא רוצה לייגע דווקא ביום הזה בסיפור חייך, בניל”י, תולדות הקיבוץ, וודאי לא להזכר בכאב בקשיים שעברת בשנים האחרונות איך מהג’דאית הכי חזקה שאני מכירה הפכת תלויה באחרים, דבר שהיה לך קשה מאוד. גם לי כנכדה היה קשה לראות כנוירולוגית שמשהו לא בסדר, ולשמוע אותך: “מה קרה לי ענברי?”, כשהבנו שעברת שבץ.
אני כן רוצה לספר על סבתא-שתמיד תמיד הכי אהבתי, שעוזרת, מקבלת, מלווה, שומרת, מארחת.
יודעת גם להתעצבן כשמביאים חול מהים ולא נשטפים בצינור, יודעת להתקשר להורים לספר ששוב קטפתי את כל הדשא בקיבוץ ופיזרתי על המרפסת רק כי אני אוהבת לטאטא.
מצד אחד מעשנת בשרשרת מפקטים מסחריים שמסודרים בארון, ומהצד השני קורעת את שבילי הקיבוץ על התלת-אופן.
הסבתא שהכי אהבתי את הבישולים שלה למרות שהייתה קיבוצניקית, ושהכי אהבת לישון אצלה.
למעשה, כל חיי רציתי לגור בקיבוץ כשאהיה גדולה בגלל הילדות שלי כאן. אז בסוף אני במושב אבל זה לא ממש שונה בימינו- גם לנו חגיגות שבועות עם הצגת הביכורים וגני ילדים וכולם מכירים את כולם… את בטח קשורה לכך באיזשהו אופן. אז תודה סבתא על הכל.
תדעי, שלמרות שיותר מהכל מצער אותי שלא יכולתי לבוא יותר (וזה שברור שלא כעסת זה לא עוזר), עדין חשבתי עלייך המון, ואם יש משהו שלימדת אותי ככה-בדרך הזו של יסורי המצפון שבכל זאת חשתי- זה כמה נהדר אבא שלי הבן שלך-שכן הגיע תמיד וצלצל ועדכן והעביר מסר ממך או אלייך.
ואסיים במשהו יותר שמח, ככה כולנו נזכור אותך, מילים שכתבתי ליום ההולדת ה-80 שלך לפני כמעט עשור:
ופעם בשבוע יום שני הוא מיוחד
סבתא באה אליי באוטובוס הביתה ואנו שתינו לבד
לבת לבן ולמי שמתעניין- אנחנו בהאזנה
מלקקות שפתיים מפירה, כדורי בשר ואפונה
וגם בביקורים אצלה בדיאטה לפצוח קשה
עם וואפל טוב טעם וביסקוויטים טבולים בתה
וברוב שאר השבוע נשיקות טלפוניות מפיה ללחיי
והמילים האהובות עליי מכל:
נשמה שלי!
קורות חייה
גאולה נולדה ב9 באוקטובר 1927 בזכרון יעקב למשפחה מוותיקות המושבה. גם הוריה היו מבני המושבה – משפחות ברונשטיין וקרניאל. כולם בעלי כרמי ענבים. מנשה אביה של גאולה היה חבר מחתרת “ניל”י” וישב שנתיים בכלא בדשק, אצל התורכים. כשהסתיימה מלחמת העולם הראשונה חזר למשפחתו הצעירה בזכרון יעקב, שם נולדו חמשת ילדיהם, גאולה הצעירה שבהם. מנשה ברונשטיין נהרג בחיפה מיריות של ערבים לאוטובוס בו נסע, חלק ממאורעות 1936-1939. גאולה לא סלחה על כך לערבים למרות שגדלה ביניהם והפועלים בכרם היו בני בית במשפחה.
גאולה התבגרה בבית ללא אב, אמה המשיכה לעבוד בכרם המשפחתי וכך גם גאולה ואחיותיה. חיי החברה היו במועדון מכבי ובצופים. לאחר 8 כתות בית ספר עממי אמא שלה רצתה שתלמד תפירה, לימודים תיכוניים לא היו מקובלים שם. כך הגיעה בגל 17 עם חברה לתל אביב, שם פגשה את יוסף דומינקביץ’ הם נישאו ב1950 וגרו ברמת גן באותה שנה נולד מנחם.
ב1956 נפרדו גאולה ויוסף וגאולה עברה עם מנחם בן ה-5 לנחשולים. מנחם נכנס ללינה המשותפת וללימודים בגן, לימודים שבהם הצליח מאד. הקבוצה שלו אוחדה עם קבוצה בוגרת יותר והפכה לכתת “אלמוג” הכתה הראשונה בנחשולים. גאולה עבדה במקומות שונים, מטבח, חדר אוכל, בתי ילדים וטיפול בכתת “צדף”. בשלב מסוים למדה בקורס החצי שנתי באפעל. ב1969 הוצעה לה עבודה על מחשב בקרן הקבוץ, לשם כך היה עליה לעבור לתל אביב ולהגיע הביתה בסופי שבוע. גאולה אהבה עבודה זו והמשיכה בה עד גיל 60, 1987. כשחזרה עבדה מעט במזכירות, ואחר כך שנים רבות במחלקת ההרכבה בתפן.
המשפחה התרחבה בעקבות נישואיו של מנחם והולדתם של הנכדים ענבר דניאל ואיתמר ויותר מאוחר אלון. גאולה עקבה בגאווה ובאהבה אחרי הקרייה של נכדיה.
בסוף ימיה היה צורך להעבירה למוסד הטיפולי במעגן מיכאל.
יהי זכרה ברוך
